החלטה בתיק בש"פ 5094/13

           ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט ר' שפירא) מיום 27.6.2013 שהורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

1.        נגד העורר, יליד 1984, הוגש ביום 9.5.2013 כתב אישום המייחס לו עבירות של קשירת קשר לפשע, החזקת סמים מסוכנים שלא לצריכה עצמית וייצור, הפקה והכנה של סמים מסוכנים יחד עם אחרים (להלן: הפרשה). על פי המתואר בכתב האישום במועד כלשהו שקדם לינואר 2012 קשרו העורר ואחיו חכם מחאמיד (להלן: חכם) עם גור ברון - שהיה מעורב בייבוא סם מסוכן מסוג קוקאין מדרום אמריקה לישראל (להלן: גור) - קשר לסחר בקוקאין. במסגרת זו העביר העורר ביום 6.2.2013 סך של 1,540 דולר לגור, באמצעות אדם אחר, על מנת שישמשו לרכישת כרטיס טיסה לאזרח קולומביה (להלן: הקולומביאני) אותו ביקש גור להביא לישראל לשם טיפול בקוקאין המיובא ולשם ביצוע תהליכי ייצור, הכנה והפקה בו, בעקבות תלונות שנתקבלו על איכותו. ביום 11.2.2012 הגיע הקולומביאני לישראל, והעורר אסף אותו ואת גור ברכב שבבעלותו, ג'יפ מסוג טויוטה לנדקרוזר (להלן: הרכב), לדירה בבניין בכפר מעאווייה (להלן: הדירה), שם החזיקו העורר, חכם, גור ואדם נוסף קוקאין. עם הגעתם החלו גור והקולומביאני, בהסכמת העורר וחכם, לבצע בקוקאין תהליכי הכנה, הפקה וייצור, תוך שימוש בחומרים שהעורר וחכם רכשו לשם כך. למחרת היום וביום שאחריו המשיכו השניים בפעולותיהם, בידיעתם של העורר וחכם ובהסכמתם. ביום השלישי, 13.2.2012 בשעה 16:30 לערך פשט כוח משטרה על הדירה ועצר את גור והקולומביאני, ואילו חכם נמלט מהמקום ולא נעצר. בדירה נתפסו קוקאין במשקל של כ-700 גרם וחומרים וכלים שונים שנועדו לשמש בתהליך הכנתו, הפקתו וייצורו. העורר הסגיר עצמו למשטרה ביום 24.4.2013, דהיינו למעלה משנה לאחר פשיטת המשטרה על הדירה.

2.        בד בבד עם הגשת כתב האישום עתרה המשיבה למעצרו של העורר עד תום ההליכים נגדו. הראיות לכאורה שעליהן ביססה המשיבה את הבקשה בעניינו של העורר, הן בעיקרן אלה: האזנות סתר למכשיר הסלולרי של גור שתיעדו שיחות בדבר ייבוא הסמים, הכנתם, החזקתם והסחר בהם, בהן זוהה קולו של העורר על ידי משקלטים; הודעת העורר בה קשר עצמו לאחד ממספרי הטלפון בהם זוהה קולו; וטביעות אצבע של העורר על גבי מחברת שנמצאה בדירה, עליה נמצאו גם טביעות אצבעותיהם של גור וחכם (להלן: המחברת). בהחלטתו מיום 27.6.2013 קיבל בית המשפט קמא את הבקשה, בקובעו כי שוכנע שהראיות הקיימות מספיקות לצורך ביסוס אשמתו הלכאורית של העורר. בית המשפט קבע כי חומר הראיות אינו נקי מפגמים, והתייחס בהקשר זה לכך שזיהוי קולו של העורר נעשה על ידי משקלטים ולא במעבדה ולכך שבתחילה זוהה הקול כקולו של חכם ורק לאחר מכן כקולו של העורר. בית המשפט ציין בהקשר זה כי הגם שהפגם השני, על פניו, אינו ניתן לריפוי בהליך העיקרי, קיימות ראיות לכאוריות אחרות המחזקות את מעורבות העורר בפרשה, ובהן העובדה שקשר עצמו לאחד ממספרי הטלפון ולרכב שבו הובאו גור והקולומביאני לדירה וכן טען שאחיו (חכם) ביקש ממנו לאסוף שני אנשים שלא הכיר, לדבריו, במועד הרלוונטי לכתב האישום, כמו גם טביעות האצבע שלו שנמצאו על המחברת. בית המשפט דחה בהקשר זה את טענת האליבי של העורר, לפיה היה בעבודה בעת האירועים הנטענים בכתב האישום, בציינו כי העורר עצמו טען שאינו זוכר אם היה בעבודה וכי בניגוד לטענתו, האליבי שלו נבדק. בית המשפט ציין בהקשר זה כי נראה שגרסת העורר תואמה עם גרסתו של חכם, שכן שניהם ביקשו להפליל באירועים אדם אחר ששכר את הדירה, אשר נפטר בינתיים. נוכח האמור קבע בית המשפט כי הגם שמדובר בראיות לכאורה שהן נסיבתיות ועוצמתן בינונית, די בהן בשלב זה על מנת לקבוע כי קיים פוטנציאל להרשעת העורר.

           בית המשפט הוסיף וקבע כי העבירות המיוחסות לעורר מקימות עילת מעצר סטטוטורית וכי עברו הנקי של העורר אין בו כשלעצמו כדי להפריכה. בית המשפט קבע עוד כי קיים חשש ממשי לשיבוש מהלכי משפט מצד העורר, נוכח העובדה שהסגיר עצמו בסמוך למועד שבו נגזר דינם של מעורבים אחרים בפרשה ולמעלה משנה לאחר קרות האירועים, ודחה את טענתו כי לא ידע שהוא מבוקש על ידי המשטרה, בהתחשב בכך שאחיו חכם נחקר כבר בנובמבר 2012. באיזון בין חולשת הראיות, כדבריו, ובין החשש המוחשי לשיבוש מהלכי משפט, סבר בית המשפט כי ידו של החשש מפני שיבוש מהלכי משפט על העליונה ובשל כך אין מקום להורות על שחרורו של העורר לחלופת מעצר. בית המשפט הדגיש בהקשר זה כי העורר הוכיח בהתנהלותו שאין ליתן בו אמון וקיים חשש כי ישוב ויימלט, לפיכך לא הורה על עריכת תסקיר שירות מבחן בעניינו לצורך בחינת חלופת מעצר.

3.        מכאן הערר בו מלין העורר על קביעותיו של בית המשפט קמא בדבר קיומן של ראיות לכאורה נגדו ובדבר היעדר חלופת מעצר שתוכל לאיין את מסוכנותו. לעניין הראיות טוען העורר כי הן נסיבתיות בלבד ואינן קושרות אותו למעשים המיוחסים לו בכתב האישום. העורר מפנה בהקשר זה לקביעת בית המשפט בהחלטתו לפיה מדובר בראיות נסיבתיות שעוצמתן בינונית וטוען כי שגה בקובעו כי יש בהן כדי להוכיח את אשמתו. בהקשר זה מוסיף העורר וטוען כי בניגוד לסברתה הראשונית של המשטרה התברר כי הדירה לא הייתה בבעלותו אלא בבעלות דודו, והושכרה על ידי הדוד לאדם אחר. העורר מוסיף וטוען כי כפי שציין בחקירתו, הוא נהג לבקר בדירה לעתים תכופות ולפיכך אין תמה כי נמצאו בה טביעות אצבעותיו, אך הוא מדגיש כי לא נמצאו טביעות אצבע שלו על הסמים שנתפסו בפשיטה. עוד הוא טוען כי בניגוד לקביעת בית המשפט קמא טענת האליבי שלו לא נבדקה על ידי המשטרה ואף לא נבדק איכון הטלפון הסלולרי שלו בימים הרלוונטיים. העורר מוסיף וטוען כי בניגוד לקביעת בית המשפט הוא לא הודה בחקירתו שאסף שני אנשים ברכב לבקשת אחיו וכי כל שטען היה שאחיו סיפר לו כי אסף אותם ברכב. כמו כן טוען העורר כי לא נערך זיהוי קולות כראוי להאזנות הסתר שבוצעו לשיחות המעורבים בפרשה. כך, לטענת העורר, זיהוי כזה צריך היה להיעשות במעבדת קול, ולא באמצעות השוואה להקלטה של חקירת העורר במשטרה, וזאת בפרט בשים לב לכך שחלק מהמשקלטים שביצעו את זיהוי הקול באותן האזנות סברו שמדובר באחיו, ולא בו. העורר מוסיף וטוען כי בית המשפט קמא שגה בקובעו כי נסיבות המקרה מקימות חשש לשיבוש מהלכי משפט מצדו, קביעה שהיטתה את הכף לעבר מעצרו. לטענת העורר המעורבים האחרים בפרשה נחקרו ונשפטו, וחקירתם תועדה באמצעים חזותיים. על כן אין כל אפשרות כי ישבש מהלכי משפט. העורר טוען עוד כי בניגוד לקביעותיו של בית המשפט קמא, הוא התייצב לחקירה במשטרה מיד כשזומן, אך לטענתו עד לחודש אפריל 2013 המשטרה כלל לא פנתה אליו בעניין זה, אלא אל אחיו בלבד. לעניין חלופת המעצר טוען העורר כי נוכח חולשת הראיות לכאורה נגדו כלל לא היה מקום להורות על מעצרו ויש לשחררו ללא תנאים, והוא מציין כי משפטו צפוי להימשך תקופה ארוכה וגם מטעם זה, לדבריו, הפגיעה בחירותו אינה מוצדקת ואינה מידתית. העורר מוסיף וטוען כי שגה בית המשפט קמא משלא בחן כל חלופת מעצר, חרף גילו ועברו הנקי ולטענתו ניתן להבטיח את המשך התייצבותו למשפט בערבויות מתאימות ובאיזוק אלקטרוני.

4.        המשיבה טוענת מצדה כי הראיות לכאורה למעורבותו של העורר בפרשה מקימות פוטנציאל ממשי להרשעתו. לטענתה, העורר קשר עצמו לאחד ממספרי הטלפון שעלו בשיחות עם גור, העוסקות במפורש בתיאומים לקראת הגעת הקולומביאני לישראל ולדירה. עוד היא טוענת כי על פי זיהוי הקול שנערך, מדובר באותו אדם שעלה גם במספר טלפון אחר, שאינו רשום על שמו של העורר, ומכאן כי מדובר בשני המקרים בעורר. השיחות מן המספר האחר, כך טוענת המשיבה, עסקו אף הן בפרשה דנן וככל שניתן לייחסן לעורר הן קושרות אותו ביתר שאת לעבירות נושא האישום. עוד טוענת המשיבה כי ממצאי זיהוי הקול שנערך על ידי המשקלטים העלו כי בשני המקרים מדובר בעורר, והיא מוסיפה כי אפילו ניתן לערוך זיהוי קול מדוקדק יותר, בשלב הנוכחי ולצורך גיבוש תשתית ראייתית לכאורית לשם מעצרו עד תום ההליכים די בכך שמדובר (לגבי אחד המכשירים) במכשירו של העורר ובכך שהקול המדבר בו זוהה כקולו. לטענת המשיבה, דו"חות עיקוב שערכה המשטרה מעידים על כך שנסע פעמיים במועדים הרלוונטיים למקומות המפורטים בכתב האישום על מנת לאסוף את גור והקולומביאני. לכל אלה יש להוסיף, לטענת המשיבה, גם את טביעות האצבע של העורר שנמצאו בדירה ובפרט על גבי המחברת. לטענתה, בשים לב להיקף הפרשה ולכמויות הסם שנתפסו, די בקיומן של הראיות לכאורה שצוינו, הקושרות את העורר למעשים המיוחסים לו, כדי להצדיק את מעצרו עד תום ההליכים. המשיבה מוסיפה ומציינת את התנהלותו של העורר עד שהתייצב לחקירה במשטרה, ולטענתה אין יסוד לטענות שהעלה העורר בהקשר זה כאילו התייצב לחקירה מיד כשהוזמן. המשיבה מפנה בעניין זה למזכרים רבים של שוטרים שחיפשו את העורר על מנת לזמנו לחקירה והעלו חרס בידם, וטוענת כי משיחותיהם עם אשתו של העורר עלה כי נעדר מביתו באותה תקופה למשך פרק זמן לא מבוטל.

5.        שני עניינים עיקריים צריכים הכרעה בערר שלפנינו: עוצמתן של הראיות לכאורה נגד העורר והתנהלותו עד השלב שבו התייצב לחקירה במשטרה, בחודש אפריל 2013. הראיות לכאורה נגד העורר כוללות את האזנות הסתר למכשירו של גור, בהן עלו שיחות ממספר הטלפון השייך לעורר וממספר טלפון נוסף בהן זוהה, לטענת המשיבה, קולו של העורר. תוכנן של אותן השיחות מסבך את העורר לכאורה במעורבות מהותית בפרשה. לכך מצטרפות הודעותיו של העורר, בהן קשר עצמו למספר הטלפון הראשון (למשל שורות 4 ו-12 להודעתו מיום 1.5.2013, סומנה 12 בתיק החקירה). עיון בתמלילי האזנות הסתר מעלה כי הן עוסקות בתיאומים לקראת הגעתו של הקולומביאני לישראל ובהבאתו יחד עם גור לדירה (בין היתר, שיחות 39, 64, 245, 369, 394 ו-558 להאזנת סתר מספר 2012-63892). לכן, ככל שניתן לקבוע שהעורר הוא אכן הדובר השני באותן שיחות, יש בהן כדי להקים פוטנציאל סביר להרשעת העורר במידה הנדרשת לשם מעצרו עד תום ההליכים (בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 133, 147(1996)).

           מטבע הדברים, התמקדו טענות הצדדים לפניי בניסיון לאשש או להפריך את הטענה שהעורר הוא הדובר בשיחות, שהן הראיה לכאורה המרכזית שבידי המשיבה נגדו. כפי שציין בית המשפט קמא בהחלטתו, נפלו פגמים בזיהוי קולו של העורר על ידי המשיבה, שנעשה על ידי משקלטים אשר חלקם סברו תחילה כי מדובר בקולו של אחיו חכם, ולא בקולו של העורר. למרות זאת, לא מצאה המשיבה לנכון לערוך זיהוי קול באמצעים טכנולוגיים ובמעבדה מתאימה, ודומני שיש להצר על כך. יחד עם זאת, בהתחשב בעובדה שחלק מן השיחות המפלילות לכאורה בוצעו ממספר טלפון שבבעלות העורר, ובשים לב לכך ששלושה משקלטים סברו כי מדובר בקולו של העורר בשני הטלפונים (מזכר מיום 25.4.2013, סומן סח; מזכר מיום 2.5.2013, סומן פו בתיק החקירה; ומזכר מיום 5.5.2013, סומן צא בתיק החקירה), בעוד שאחד בלבד סבר שמדובר באחיו (מזכר מיום 18.11.2012, סומן לז בתיק החקירה), ואף הוא שינה את דעתו בהמשך (מזכר מיום 22.11.2012, סומן נח בתיק החקירה), אני סבורה שדי בכך בשלב זה כדי לקבוע כי הקלטות האזנות הסתר האמורות מקימות פוטנציאל ראייתי לכאורי הקושר את העורר לפרשה. טענותיו של העורר כי לא הוא היה הדובר בשיחות האמורות וכי היו אחרים, ובפרט אחיו חכם, שהייתה להם גישה לרכב (הרשום על שמו) ולמכשיר הטלפון הסלולרי שהיה מצוי בו דרך קבע, לדבריו, מקומן להתברר בהליך העיקרי. אוסיף ואעיר בהקשר זה - מבלי לקבוע קביעות לגופו של המקרה דנן - כי ביצוע זיהוי קולי במעבדה אינו הכרחי, והיו מקרים בהם נקבעו ממצאים מרשיעים גם על סמך זיהוי קולי חלקי אף יותר מבענייננו (ע"פ 5140/99 וידאל נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(2) 844, 854-851 (2002); והשוו בש"פ 6466/06 עקול נ' מדינת ישראל, פסקה ד (31.8.2006)). מכאן כי אין בפגמים האמורים כדי לשלול מניה וביה את תוקפן של ראיות לכאורה אלה ואת הפוטנציאל המרשיע הגלום בהן לצורך שלב המעצר, הגם שעוצמתן, כפי שקבע בית המשפט קמא, אינה גבוהה. לכל אלה יש להוסיף את התנהגותו המפלילה של העורר שבמשך למעלה משנה לא התייצב לחקירה למרות שנדרש לעשות כן ועל אף שהוצא נגדו צו מעצר.

6.        הראיות לכאורה האחרות שלקיומן טענה המשיבה תומכות אף הן במידת מה בגרסה המפלילה הנטענת אם כי עוצמתן אף היא אינה מן הגבוהות. כך למשל הפנתה המשיבה להודעתו של אלברט אסרף (להלן: אסרף) במשטרה מיום 13.2.2012 (שורה 58 להודעה, סומנה 11 בתיק החקירה) בה ציין כי הוריד את גור ואת הקולומביאני ביום 11.2.2012 באום אל פאחם ומשם עלו השניים לג'יפ שצבעו שחור או חום, וכן הפנתה לדו"חות עיקוב מימים 12-13.2.2013 (סומנו טו ו-מח בתיק החקירה) שתיארו מעקב אחר הרכב ותאמו את הודעתו של אסרף. עם זאת, אין לשלול בשלב זה את גרסת העורר כי לא הוא זה שנהג ברכב וכי בני משפחתו האחרים עשו אף הם שימוש ברכב שבבעלותו (ראו שורה 8 להודעתו מיום 28.4.2013, סומנה 9 בתיק החקירה), ובפרט אחיו חכם שהודה בכך בחקירתו שלו (שורות 17-15 ו-90-89 להודעתו מיום 18.11.2012, סומנה 2 בתיק החקירה). אשר לאליבי שטען לו העורר, לפיו היה בעבודה במועדים הרלוונטיים לביצוע העבירות המתוארות בכתב האישום, אציין כי כפי שקבע בית המשפט קמא ובניגוד לטענת העורר, האליבי הנטען נבדק אלא שהמעביד לא ידע לומר בוודאות אם עבד באותם ימים ולא היה בידו להמציא הוכחה לכך (הודעת נור אלדין מחאמיד מיום 1.5.2013, סומנה 13 בתיק החקירה). לפיכך אין בטענה זו כדי להפריך בשלב זה את גרסתה הלכאורית של המשיבה. טביעות האצבע של העורר שנמצאו על גבי המחברת (עליה נמצאו גם טביעות אצבעותיו של גור; ראו מסמך 4ד בתיק החקירה), אף הן בגדר ראיה לכאורה המחשידה את העורר במעורבות באירועים, אם כי גם לגביה אין לשלול בשלב זה את טענת העורר כי טביעות אצבעותיו הגיעו אליה באופן תמים.

7.        סיכומו של דבר - מקובלת עלי מסקנתו של בית המשפט קמא כי הראיות לכאורה שהוצגו מקימות פוטנציאל סביר להרשעת העורר בעבירות המיוחסות לו, גם אם לא בעוצמה מובהקת. עילת מעצר סטטוטורית קמה במקרה דנן בהינתן העובדה כי מדובר בעבירות של ייצור והחזקה שלא לצריכה עצמית של סם מסוכן, בייחוד נוכח היקף הפרשה כמתואר בכתב האישום (ראו סעיף 21(א)(1)(ג)(3) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996). זאת ועוד העובדה שהעורר הסגיר עצמו למשטרה רק בחלוף כשנה וחודשיים ממועד האירועים, על אף ניסיונות חוזרים ונשנים לזמנו לחקירה ועל אף צו מעצר שהוצא נגדו, פועלת אף היא לחובת העורר ומחזקת את המסקנה כי אין מקום להורות על חלופת מעצר בעניינו בשל החשש להימלטות מאימת הדין ולשיבוש מהלכי משפט ובהקשר זה לא למותר לציין כי בניגוד לנטען על ידו אחיו טרם נשפט. לעניין התחמקותו מחקירה טוען העורר כי עד לחודש אפריל 2013 הוא לא זומן כלל לחקירה, ורק אחיו זומן. עוד הוא טוען כי ברגע שזומן נענה באופן מיידי. טענה זו נסתרת על פניה מתוך חומר החקירה שבפניי ממנו עולה כי כבר בחודש פברואר 2012 ערכה המשטרה ביקורים חוזרים ונשנים בביתו של העורר, השאירה לו הזמנות להתייצבות במשטרה והסבירה לקרובי משפחתו שהוא דרוש לחקירה. קרוביו לא שיתפו פעולה וטענו שאינם יודעים היכן הוא נמצא (ראו מסמכים א-י"א לתיק החקירה; כן ראו התייחסותו של ראפת מחאמיד, אביו של העורר, לביקורי המשטרה בביתו בחיפושים אחר העורר ובחקירתו במשטרה מיום 30.4.2013, שורה 68, סומנה 11 בתיק החקירה). העורר לא רק שלא שעה להזמנות אלה, אלא התחמק מהמשטרה חודשים ארוכים מבלי שעלה בידה לאתרו. לפיכך, אפילו קיימים מקרים שבהם חולשת הראיות לכאורה מצדיקה הסתפקות בחלופת מעצר (ראו בש"פ 7289/05 נקש נ' מדינת ישראל (12.9.2005); בש"פ 8320/00 אשואל נ' מדינת ישראל, פסקה 3 (30.11.2000)), במקרה שלפנינו החשש מפני הימלטות העורר מאימת הדין הוא חשש כבד וממשי ואינו מאפשר לשחררו לחלופה.

           סוף דבר, הערר נדחה.

           ניתנה היום, ‏י"ז באב התשע"ג (‏24.7.2013).

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.    גק

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il

  התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: